29 באוגוסט 2011

בחזרה לגיל 16: המטאל לא מת

לכולם יש את הבגד הזה מגיל שש עשרה שמסמל תקופה שהיתה ונגמרה ולא תחזור לעולם. לחלק זו החולצה של הצופים, לחלק חולצה שהם קנו בטיול הראשון עם חברים לבד. אצלי בארון זו החולצה של מטאליקה, החולצה השחורה והכבדה עם ההדפס המאסיבי של להקה שאף פעם לא באמת חיבבתי יותר מדי.
לכל חולצה יש זכרון מיוחד משלה. החולצה הזו מזכירה לי את הבחורה שמהארון שלה הגיעה החולצה הזו, ואת היום הראשון של הקיץ. כל אחד והאסוציאציות שלו...

אם מחלקים את התיכוניסטים לטייפקאסטים, כנראה שאותי היו מכניסים תחת הפריקים. הייתי ואני עדיין אוהבת ללבוש בעיקר שחור, הייתי ואני עדיין אוהבת את תרבות האנדרגראונד והמטאל, אבל אז זו היתה דרך חיים, היום אני חיה בידיעה שזה סוג של הזיה.
עם כל האהבה לעולם הזה, החולצות האלה לא באמת נוחות וגם די מכוערות על הגוף, להיות מטאליסט קשוח ואפל לא יעזור לך להתקבל בראיון עבודה לשום מקום, ולהתחבר לקהילת המטאל הישראלית זה סיכון בריאותי לכבד (אלכוהול) ולריאות (סיגריות) שלי, ולא התחשק לי.


השנה חגגנו לבן-זוג-שיחיה-עד-מאתיים-ועשרים יום הולדת אולד סקול, עם דרס קוד: שחור ומטאל.
הזכר לעולם המטאל נגמר בארון שלי באותה חולצאת מטאליקה, והשילוב בין חולצה ענקית ונוקשה למשהו קצת פחות בהמי היה קשה במיוחד, במיוחד לאור החום ששורר על פתח תקווה כבר כמה ימים.



מה לבשתי:
חולצת מטאליקה מתקלפת עם צווארון גזור, חגורה (באמת שאין לי מושג מאיפה), סנדלים, סתם כאלה שנוחים וחצאית מ-H&M בגרמניה.
החצאית נקנתה בסייל היסטרי, 3€  (15 ש"ח) בלבד. בארץ במבצע הכי היסטרי מצאתי אותה ב-40 ש"ח. בקיצור, אל תקנו בארץ אם יש לכם אפשרות שלא, וחכו לטיסה הבאה שלכם לאירופה. משתלם לארנק!

וגם אנשים אחרים השתדלו להתלבש בצורה קשוחה ואפלה (כלומר, עם צמידי ניטים שקנינו לתחפושת לפני שנתיים):





וכמובן שלמלכת הבית היה קישוט על קרטון הדיוטי פרי שלה :)



27 באוגוסט 2011

מיומני הנסיכה האפלה: אן האתווי

לא יכולתי לסבול את הפרצוף שלה עד עכשיו, המבט תמיד היה חצי ריק והחיוך הזחוח שלה עצבן אותי. אבל אן האתווי חצתה לצד האפל, ועשתה את זה טוב כל כך!

אן האתווי, למגזין Interview, ספטמבר 2011:











אם הגעתם עד כאן, הנה דוגמא למישהי שניסתה להיות קשוחה ואפלה ובמקום זה יצאה פתטית: קייט הולמס לווג ספרד, אוגוסט 2011.


להפקה השלמה: כאן.

25 באוגוסט 2011

חופש אמיתי מאופנה

היי, חזרתי!
ברודוס היה חופש אמיתי. לקום בבוקר, ללכת לאכול, ללכת לבריכה, ללכת לישון, לקום, ללכת לאכול, ללכת לישון. לא לעשות כלום, בקיצור. המצלמה טסה איתי, אבל לא הרגשתי צורך לצלם שום דבר וזה הרגיש לי כל כך הרבה יותר חופשי מהתיעוד האינסופי של כל פיפס באי הזה.

הדבר היחיד שתקבלו מהחופשה שלי הוא תמונה עם שמלת סמרטוט מפוארת שהחזיה שלי מבצבצת ממנה, וחיקוי לנעלי קרוקס שאני נועלת בבית כשאני עושה ספונג'ה (ובמקרה זה, עומדת להכנס לתעלה עם מים קפואים עד אמצע השוק ולא מתכוונת להקריב את אחד מזוגות הסנדלים שלי לעניין).


אז מה עשיתי בשבועיים האחרונים? חיפשתי משהו לעשות עם החיים שלי, פחות או יותר. הסטרטאפ שעבדתי בו עזב לניו יורק, מה ששהשאיר אותי מחוסרת עבודה ומבולבלת קלות. היקום כנראה חשב שאין צורך להלאות אותי בחיפושים יותר מדי, וביום ראשון כבר חתמתי חוזה בחברה מבטיחה ומגניבה לחלוטין, מה שהשאיר לי את השבוע הזה לנוח, ולנוח הרבה.
 
כשאני מתכוונת לנוח, זה לעוט בכל יום על חלק אחר בבית ולארגן בו משהו, במקרה זה מגירת התחתונים שלי שלאט לאט הפכה למפלצת שאין לה התחלה ואין לה סוף.
 


מגירת התחתונים כמשל לחיים שלי - מבולגנים עד שאי אפשר לשאת בזה יותר.


מקיאה את המחשבות שלי החוצה.

 
זהו. אפשר ללכת לנוח עוד קצת.

4 באוגוסט 2011

דברים יפים לסופ"ש :)

לפעמים כיף רק להסתכל על דברים יפים בלי לחשוב יותר מדי.

אני נוסעת ליוון, נתראה בעוד שבוע :)

ג'יזל למגזין ווג ברזיל, יולי 2011

 ברברה פלווין למגזין ווג אוסטרליה, ספטמבר 2011

 עוד אחת, פשוט כי היא כל כך יפה

 אל פנינג על שער מגזין LOVE

 פרסומת לרוברטו קוואלי, סתיו/חורף 2011

מגזין טאטלר, מאי 2011 

הפקת  'The Virgin Spring', למגזין ACNE אביב/קיץ 2011

קייט מוס לווג יפן, מאי 2011 

טילדה סוינטון, למגזין W, אוגוסט 2011

2 באוגוסט 2011

על זמני ותת זמני באופנה - הבגדים שנוצרו כדי לתת לנו בראש

אופנה היא מן דבר כזה הפכפך. היא זמנית מאוד, בגדים גזרות וצבעים נשארים "באופנה" לחודש-חודשיים ואחר כך מתחלפים באופנה הבאה, ומצד שני היא על זמנית. בגדים תמיד העסיקו את האנושות. בגדים תמיד יעסיקו את האנושות. הקונספט של שמלה, חצאית, חולצה, מכנסיים תמיד היה ושום דבר לא התחדש מאז. אנחנו אמנם חושבים שהאופנה מתחדשת כל יום וממציאה את עצמה מחדש, אבל זה תמיד אותו מוצר עם חזות אחרת.

היה לי נחמד לחשוב על אופנה בצורה שהיא לא זמנית מאוד אבל גם לא נצחית. בגדים שנוצרו על מנת ליצור אמירה, אבל לא נוצרו די שמישהו באמת ילבש אותם. אי אפשר ללבוש אותם. הם עבודת אמנות חיה ובועטת שמפליאה את המתבונן, אבל נובלת ומתייבשת בימים שאחרי. זה כמו לפסל פסל בחול או לחצוב בקרח. איתני הטבע יעשו את עבודתם נאמנה ויפרקו את העבודה שלך בתור מספר ימים....


ניקול דקסטרס מייצרת אמנות חיה ונושמת. הבגדים עשויים מעלים, פרחים וענפים, והם לבישים לחלוטין. אך לא לזמן רב, כמובן.
דקסטרס מנסה להציג את הטבע לצופים בצורה אחרת, להעלות את המודעות לחשיבות של הטבע. להדגיש שהטבע אינו נצחי ועלול להתייבש בדיוק כמו הבגדים האלה אם לא נטפח אותו ולא נמנע מהאנושות לחרב אותו.


מעניין, שהאנושות עסוקה ביופי כל כך שהיא מעדיפה ליצור בגדים ודברים חומריים במקום לפעול לטובת האנושות וכדור הארץ. יש ביטוי "ארץ אוכלת יושביה", במקרה שלנו זוהי "ארץ אכולת יושביה".


דקסטרס מציגה את הטבע כחי ונושם וקיים, ומעלה את הבעיות הקשות של האנושות: הצורך לשלוט, הצורך להראות שאנחנו יצוריים חזקים מעל הכל ומתעלים גם מעל הטבע עצמו.




האם זה כתב האישום האלטרנטיבי נגד האנושות?
מה יהיה גזר הדין שלנו?


אולי בגדים זה לא הדבר הכי חשוב ביקום.