24 בספטמבר 2011

בת הים הקטנה: אידיאל יופי אחר

אסטריד ברג'ס פריזבי.
היא בת עשרים וחמש, שחקנית ודוגמנית, ולא עשתה שום דבר מיוחד בחיים שלה חוץ מלתפוס לי את העין ולא לעזוב לי את הראש.
היופי שלה כל כך שונה ממודל היופי העכשווי. היא לא נראית כמו מייגן פוקס, היא לא משרבבת שפתיים וחושפת חזה עצום וישבן עסיסי, היא בכלל לא שזופה ואין לה ריסים מזוייפים מודבקים לכל אירוע. 


ראיתי אותה לראשונה בסרט "שודדי הקאריביים: זרמים זרים" ונשביתי בקסם.

היא שברירית ועדינה, ולא משתמשת באידיאל היופי האמריקאי בכח. במקום לאמץ אותו, אסטריד היא היופי הצרפתי בהתגלמותו. כשחקנית בטלוויזיה הצרפתית מזה כמה שנים, לא היה לה קשה להשתלב בנוף היופי העלום והתמים יותר.

קצת כמו אלקסיס בלדל (רורי גילמור), אבל עם הרבה יותר חן.

המראה הקבוע על השטיח האדום:
שמלה לבנה ולא צמודה שמשדרת "היוש, אני לבנבנה ולא אכפת לי, ויותר מזה - יש לי גוף מהמם אך אין לי צורך עז לחשוף אותו לציבור הרחב". כה חינני שבא לי לחבק אותה.


בגזרה הצפונית תמיד יהיה קן ציפורים לא מאורגן על הראש, מראה א-לה "יש לי ספר, אבל אני לא רוצה שתדעו שיש לי אחד כזה, אז עשינו מראה כאילו-קמתי-עכשיו-מהמיטה-אבל-בעצם-מה-זה-לא". כה נונשלנטי ולא מתאמץ, מעצם הידיעה שהיא כל כך שווה ולא צריכה להוכיח את עצמה בכל רגע.





















מעניין איפה נראה אותה עוד כמה שנים.


היופי הטבעי הזה הוא נכס כל כך חזק אך כל כך עדין ונזיל.  אם היא רק תשכיל לא לנתח אותם בעוד חמש שנים ולא תהרוס את עצמה כמו מיטב הסלביות ההוליוודיות, היא תצליח כל כך.


19 בספטמבר 2011

אלילות היופי של הוליווד: מרילין & מישל

לא הייתי בוחרת בה כמתאימה ביותר לתפקיד נסיכת הוליווד המיתולוגית, אבל מישל וויליאמס עושה את זה. רק שלוש שנים אחרי המוות המתוקשר של בעלה לשעבר הית' לדג'ר, מישל ווילאמס משחקת את מרילין מונרו, מלכת המוות הטרגי, בסרט "My Week with Marilyn" שיצא לאקרנים בחודש הבא.

את הרומן שלי עם מרילין מונרו התחלתי בצורה די עקומה. אהבתי (ואני עדיין אוהבת) שירים של מרילין מנסון, והדמות המוזרה שלו כל כך עניינה אותי שהחלטתי לחפש עליו מידע. זה לכשעצמו די נדיר אצלי, אני ככלל לא מחפשת מידע על להקות ואמנים כי אני לא אוהבת שמוכרים לי יח"צ במקום אומנות. בכל מקרה, יום אחד גיליתי שזה לא השם האמיתי שלו, אלא שילוב של מרילין מונרו וצ'ראלס מנסון (הרוצח הסדרתי).
שנים שלא ממש הבנתי למה היה הייפ ההיסטרי סביב השחקנית הבלונדינית, מה כל כך מיוחד בה? בסך הכל עוד בחורה שמאנפפת בקולה ושרה מדי פעם, והציצי שלה היה שפיצי! מה זה בכלל? (מחשבות של בת ארבע עשרה, להזכירכם).

אחר כך ראיתי את "גברים מעדיפים בלונדיניות" בפעם הראשונה, והאינסטינקט הראשון שלי היה לרוץ לחפש חזיה שתעשה לי ציצי שפיצי כמו של מרילין מונרו. אז הבנתי כמה השפעה יש לבחורה הקטנה שכבר מזמן מתה.


מגזין ווג יצא בחודש אוקטובר עם כתבת שער על הסרט והשחקנית (לראיון המלא איתה: ממש כאן), בהפקת צילומים מרהיבה למדי. 

הנה כמה תמונות מההפקה, וכמה תמונות מהכוכבת ההוליוודית האמיתית.

  מרילין מונרו. תמיד תהיה הזוהרת מכולן.

 מישל וויליאמס.

מרילין מונרו.

 מישל וויליאמס.

מרילין מונרו.

מישל וויליאמס. 

מרילין מונרו.

 מישל וויליאמס.
אוף, תמונה מוצלחת ממש

מרילין מונרו.

 מישל וויליאמס


 מרילין מונרו.

 מישל וויליאמס.

 מרילין מונרו. 
מצד אחד היא יפה כמו הבת של השכנים,

 מצד שני, היא האשה הכובשת בסרטים (מתוך "גברים מעדיפים בלונדיניות").

ועוד קצת מרילין מונרו.

13 בספטמבר 2011

אם אין אין לחם, תאכלו עוגות!

ואם אין לכם כסף לטוס לניו יורק כדי לבקר בתערוכה לזכר אלכסנדר מקווין, תקנו את הספר!

אז בניו יורק כנראה שלא אבקר בזמן הקרוב, אבל בתערוכת "Savage Beauty" שהתקיימה בחודשים האחרונים במוזיאון המטרופוליטן לאמנות (MET) הייתי חייבת לבקר. אלכסנדר מקווין, המעצב, נושא דגל האוונגרד המודרני והסנסציה בכל עונה מחדש התאבד בפברואר ולנו הצופים נשארו רק סימני שאלה.

מי היה אלכסנדר מקווין? איך הוא טיפס למקום בו סיים את חייו? מה היתה ההשראה לתצוגות המטורפות שעיצב בכל קולקציה מחדש? איך הוא נתפש בעיני האמנות המודרנית?

מה בעצם עוד לא נאמר על אלכסנדר מקווין שלא נאמר בחייו?

המוזיאון הוציא ספר עצום בגודלו (2.5 קילו של ספר) ואת הנ"ל הזמנתי מאמאזון.



בכריכה הולוגרמה של גולגולת ופניו של אלכסנדר מקווין (העתק של עבודת אמנות שהתנוססה בהזמנה לאחת התערוכות, שעיצב אחיו של מקווין).

אי אפשר לטעות כשרואים את הכריכה הזו: זה הולך להיות ספר מיוחד.




הספר מכילכתבים רבים של מכרים ואנשים שעבדו עם מקווין ומספרים על חייו ואיך הוא נראה, מספרים על ההשראה לקולקציות, ובדומה לתערוכה עצמה, מציגים חלוקה לזרמים והשראות מרכזיות של מקווין ובכל אחד מהם את הדגמים המרכזיים והמעניינים ביותר.

אני חייבת לציין שרשימת הכתבים נראית קצת כמו תחרות "מי הכיר אותו יותר" ו"מי מסוגל לכתוב בשפה גבוהה מאוד". אני לא מזלזלת ביכולות קריאת האנגלית שלי, אבל במאמר הראשון פניתי למילון (טוב, מורפיקס) לפחות אחת עשרה פעמים.



התערוכה במוזיאון כללה מגוון יצירות אמנות לבישות שיצר מקווין על בובות ראווה שגם הן עברו טיפול (שימו לב שכולן "מלוכלכות") כדי שיתאימו לאווירה. נהדר.














ביוגרפיה עשוייה היטב, המחיר סביר בהחלט (200 ש"ח פחות או יותר). מומלץ!

אגב, אם באמנות עסקנו, מוזיאון המטרופוליטן נוהג לצלם מוצגים רבים ואף לערוך "טיול אונליין" לחלק מהתערוכות שלו, מומלץ לבקר באתר שלהם ולהתעדכן.

10 בספטמבר 2011

מחשבות על אופנה: הבל החן, שקר היופי

יעל רגב כתבה על איך התקשורת לימדה אותה להיות גזענית ולא להתחבר לשחומות עור בהפקות אופנה. האם הגזעניות של עולם האופנה עובדת בכיוון ההפוך? האם שחומות עור חושבות שבהירות עור לא מייצגות אותן נאמנה?

מגזין Vouge יפן הפיק סשן צילומים שמארח את קריסטל רן (אותה אחת שהוכיחה שעולם הדוגמנות אוהב רזות יותר) בעונה האחרונה של דולצ'ה וגבאנה, ומשהו שם לא לגמרי מסתדר. לקריסטל רן יש פנים יפים ואירופיים מאוד שלא תואמים את חזות היפניות בכלל, כשעצמות הלחיים הגבוהות שלה מדגישות את העיניים והגבות העבות שלה. 
ווג הודו משתמשים בדוגמניות הודיות. ווג סין משתמשים בסיניות. ווג טורקיה משתמשים בטורקיות ומגזין ווג ישראל... טוב... באמת חבל שאין אחד כזה.
למה זה קורה? כי כולנו עולם אחד קטן ולא מאוחד, וכל קהל יעד אוהב לראות את הדמות שדומה לו, וכל דבר אחר הוא "חריג" ולא מתקבל באותה הבנה. סביר להניח ששמתם לב לעובדה שברוב המגזינים משתמשים בדוגמניות סיניות להפקות פנטזיה ובדוגמניות שחורות להפקות תיאטרליות או כאלה שמתעסקות בושא הטבע וצבע האדמה.
אז איך זה שמשתמשים בבחורה אירופאית למגזין מקומי? במה קריסטל רן שונה?

אלה התמונות מההפקה החדשה למגזין Vogue יפן, לאוקטובר 2011: “A Policy of Flash”.





לפני כמה שנים החל ביפן טרנד מטריד של ניתוחי עפעפיים שכל מטרתם לשוות לאנשים מראה "מערבי" יותר. כלומר, מרוב קריאת מגזינים וצפייה בפרסומות שמשדרות פנים שאינם דומים לפנים האסיאתיות היפנים בעצמם חושבים שעיניים גדולות ופקוחות הן יפות יותר, וקפל בעין נראה טוב יותר. למי שלא רוצה לנתח את העפעפיים, יש שיטת הדבקת עפעפיים עם דבק לריסים (נשבעת, פעם קניתי אחד והוא בא עם מקלון להדבקה והוראות מפורטות).
אם היפנים עושים ניתוחי עיניים כדי לשוות לעצמם מראה "מערבי", למה שלא ננתח את המערביים שיראו כמו היפנים?


אז הדביקו לקריסטל רן את העיניים. התוצאה: אנה-דל-רוסו, הסטייליסטית של ההפקה, והמנהלת הקראייטיבית של ווג יפן מואשמת בגזענות הפוכה (אגב, כל העניין קרה כבר ביוני, לאותו מגזין בדיוק. אין לי מושג איך העניין התפלק להם אז).

סרטון ההפקה המתעד את ההכנות שלפני וחושף בבירור את הסלוטייפ:


אז כשהמערב מתעלם מכל מי שלא לבנה טהורה (לפני שמישהו מזכיר את נעמי קמפל, שינסה לדלות מזכרונו שם של עוד שלוש דוגמניות שמצליחות בלי קשר לצבע העור שלהן ושיחזור אלי אז) אלא אם הן נמצאות בהפקות עם טעם וצבע אתני, זה בסדר, כן? אבל ללכסן למישהי את העיניים זה כבר לא בסדר.

ואם על גזענות בעולם האופנה דיברנו, קבלו פוסט מבלוג/מגזין האופנה "שרי".

5 בספטמבר 2011

מחשבות על אופנה: הקשר השבור בין אופנה לסקס

סלחו לי, אבל היום יש לי מה להגיד.

חידת האופנה והסקס לא עוזבת אותי. אני מנסה לפצח אותה, אבל נראה שבכל חודש יוצאת הפקת אופנה חדשה באחד מהמגזינים ומבלבלת אותי עוד יותר. 
למה סקס ואופנה קשורים כל כך חזק יחדיו? ברור שהכל קשור בדימוי גוף והם הולכים יש ביד, אבל מה הקשר הישיר בין אופנה לסקס? אני לא חושבת שיש אחד כזה. נתקלתי השבוע בהפקת אופנה שטובעת בסקס קשוח ובדסמ, ואיזו הפתעה...ואני לא מוצאת את המרכיב העיקרי ה"אופנה" כמו שמתייחסים אליה היום. האופנה היא מנהרת הטרנדים שכולנו עוברים בה כל חודשיים-שלושה, והיא לא מתפרשת על ידינו כ"מערכת לבוש להבעת רעיון מקורי".

אז מה אנחנו רואים במגזינים? האם זו באמת אופנה? אני חושבת שלא. אני חושבת שמוכרים לנו דרך חיים, או יותר נכון מוכרים לנו פנטזיה. פנטזיה על דימוי גוף שאינו נמנה עם המציאות, פנזטיה על לבישת בגדים שעולים הרבה יותר מהמשכורת שלנו ושל ההורים שלנו ביחד, פנטזיה על סגנון חיים מתקדם ובלתי אפשרי לרובנו (מלבד ליידי גאגא, שעושה הכל חוץ מלחיות חיים נורמלים).

במילים אחרות, מוכרים לנו את האוונגארד.


אוונגארד יכול להתפרש באלף ואחת דרכים, אבל הדרך הכי חתרנית ופרובוקטיבית להשיג תשומת לב של מישהו הוא ללחוץ לו על כפתור ה"סקס" שמפעיל קצת את הראש, מגזין אופנה שמנסה למכור לנו דרך חיים יכול להשתחל בקלות לשיחת היום כשנושא הסקס עומד במרכזו.
אז למה התכוון המשורר (או עורך המגזין והסטייליסט) כשהוא בחר להציג את התמונה הזו בשער של מגזין Vouge איטליה החודש?

אין כאן סקס מרומז. אין בתמונה אפילו איבר חשוף. אבל הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא הפרובוקציה והסקס המרומז שההפקה הזו מוכרת לנו.
האשה הקטנה והחנוטה. תכירו את סטלה טנאנט, היורשת של את'ל גריינג'ר, שיאנית עולם בהיקף מותן צר (עד מותה ב-1982).
סטלה טנאנט לובשת מחוכים עשרות שנים ועשתה מגוון פירסינג בחלקה גופה, "על מנת לרצות את בעלי", על פי טנאנט. 
האם זו האופנה הבאה? להיות שוב האישה הקטנה והמדוכאת שדוחסת את עצמה למחוך כדרך חיים כדי שבעלה יהיה מרוצה מספיק? 



במילים אחרות, הדעה שלך כל כך מעניינת שעדיף שתסתמי את הפה שלך ותתנהגי כמו רהיט.




הנה עוד דבר שאת, הבחורה ממוצעת, לעולם אל תשיגי בחייך: גוף מעוות יותר מהרגיל, יכולת לשכב על אבנים עם פרצוף די מרוצה.
אישה מאושרת היא אשה רזה. מה, לא?


אז זהו, שעבדו עליכם.
כמו סטירה בפרצוף, ההפקה הזו כנראה מכוונת להציג את החיים שלא קיימים ולא יכולים להיות קיימים באמת. סטנאנט היא דוגמנית ותיקה שחורשת את מסלול הדוגמנית (ושאנל בפרט) שנים רבות. המתניים שלה? בערך פי שלוש מ-13 האינצ'ים של את'ל גריינג'ר השברירית.


הפקת "Lady Grey", למגזין ווג איטליה, מרץ 2010.


הג'קט שעשה גלים בלוקבוק: הורוד הבוהק של זארה, מהעונה שעברה.


תשאלו את עצמכם בפעם הבאה אם ההפקה במגזין מוכרת לנו את האופנה הבאה, או שתמורת 40 ומשהו שקלים אנחנו מקבלים עוד אשליה?