30 בנובמבר 2011

Blast From the Past: קלאודיה שיפר גותית אפלה

אי שם בגרמניה האפלה לפני אלפי שנים (טוב, באוקטובר 2007) יצאה קלאודיה שיפר להצטלם באור שמש חורפית על החוף על ידי המעצב והצלם קארל לגרפלד.

התיאור: נשמע משעמם טילים
התוצאה: לא מה שחשבתם.

Vogue Germany October 2007








28 בנובמבר 2011

רכבת היאוש בעזריאלי: עצירה ראשונה (H&M)

(פוסט זה הוא חלק מסדרת הפוסטים "להוציא את השמנות מהארון")

שלוש שמנות נכנסות לחנות בגדים...
כן, מה שקורה בסופו של דבר הוא בדיחה.
את הסוף אפשר לספר מההתחלה: מגוון הבגדים לנשים צעירות (20-30) הוא זעיר עד לא קיים. מביך.

לבנות מלאות (44+) יש שלוש אופציות לקניית בגדים:
  1. חנויות במידות רגילות - אבל לבנות במידות גדולות אין את הפריווילגיה לתור בחנות כעולה על רוחן ולשלוף בגדים מהמדפים. במקום זה, אנחנו תרות בחנות אחרי הבגדים שאולי יש סיכוי קטן שיעלו עלינו
  2. חנויות במידות גדולות - החנויות האלה קטנטנות, צפופות, עמוסות מדפים עם מוכרות נודניקיות 
  3. שופינג באינטרנט - וזה הרבה פחות כיף מלמדוד את הבגד בחנות
ההרגשה הכללית שלנו בשופינג בקניון היא ייאוש. אנחנו מיואשות. אנחנו עם מיואש שמתפשר על בגדים שבכלל לא בא לו ללבוש כי זה הדבר היחיד שעולה עלינו.


המתנדבות לחיפוש הבגדים
מימין: מרינה, בת 25, מידה 48
משמאל: אלה, בת 28, מידה 42-44
(ואנוכי שאיני בתמונה, בת 22, מידה 46 בימים אלה)

בגדים הן לא מצאו, אבל הנה הוכחה שלהתלבש הן יודעות

עצירה ראשונה: H&M
אני חייבת לציין שהייתי בטוחה שזו החנות שבה אצלם המון בגדים ונמצא הרבה דברים יפים. בפועל, כל אחת מאיתנו לקחה איתה לפחות 3 פריטים לחדר ההלבשה ויצאה עם אפס שנסגרו עליה.

אה, לא, הנה חצאית אחת שמדדתי ואיימה להתפוצץ עלי (44):


היחידה שמוצאת בגדים שעולים עליה היא אלה (שבתמונה למעלה לובשת זוג מכנסיים דמוי-עור מהחנות), שלובשת את טווח המידות העליון שמיובא לארץ, והוא 42-44.  מדי פעם ניתן למצוא הבלחות של פריטים במידה 46 אבל הם כל כך נדירים שלא שווה לחפש אותם במיוחד.
קולקציית המידות הגדולות לא מיובאת לארץ כי H&M חירטטו סיפור על חוסר ביקוש. אין להם שום תירוץ אמיתי לעניין הזה.

אגב, גם לאלה לא נחסך הסיוט של חיפוש בגדים: מדידה של שמלה במידה 42 ושמלה במידה 44 מאותו דגם הביאה למסקנה שאין שום הבדל במידות של השמלות.

הנה השמלה שמצאתי, ואם רק היתה במידה אחת יותר (46 במקום 44) ולא צמודה לי לבטן הייתי קונה:
אני בשמלה מ-H&M, מידה 44
השבוע קפצתי ל-H&M שוב כדי לחפש עוד קצת שמלות. מצאתי את עצמי קונה בקולקציית ההריון, דבר שמצד אחד שימח אותי (ווווהווווווווווו משהו עלה עלייייייייייייייייייייייייייייי, וזו אפילו לא המידה כי גדולה בחנות!) ומצד שני העציב אותי כל כך כי הדבר היחיד שעולה עלי לא מיועד לנשים מן השורה, כך שאני מרגישה קצת אשמה על שאני לובשת אותה.

שמלה סגולה מקולקציית ההריון של H&M
מידה L, קיימת עד XL

בתחנות הבאות של "להוציא את השמנות מהארון": העצירה בחנות לשמנות בלבד

26 בנובמבר 2011

פטיש ביפן: רך בפנים, קשה בחוץ

אם יש עם שממש דפוק בשכל לגבי המיניות שלו זה יפן. מצד אחד הם מתים על לוליטות, ומצד שני הם לא בוחלים בפורנו קשה ופטיש מרביץ.

החיבור של הקונספט ההזוי הזה יוצר הפקת אופנה שלא בוחלת באמצעים חזותיים כדי להוכיח את הפואנטה: הפכים משלימים אחד את השני.


רך ונעים בצבעי מסטיק, מפליק בבגדי פטיש עצבניים.






להפקה המלאה: Vogue Japan, December 2011

24 בנובמבר 2011

ארבעה דברים על שבוע האופנה בתל אביב

אני חייבת להודות שבהתחלה חשבתי להתעלם משבוע האופנה שהתקיים בישראל. הוא נראה לי קצת מחורטט מדי (ההודעה הראשונה לתקשורת היתה ביוני, ואף אחד לא ידע מי המעצבים שיציגו, עד ששלושה חודשים לפני התחילו לטפטף שמות) ולא הצלחתי לקבל שום מידע יח"צ, אז גם לא טרחתי כל כך להתחנן לכרטיסים (שלא יעבדו עליכם, מעטות הבלוגריות שהוזמנו לתצוגות. הרוב ביקשו/זכו בהגרלות).

פייר, לא יודעת אם הייתי נהנית מהתצוגות עצמן כמו מהרוח האופנתית שנשבה במתחם התחנה בתל אביב, עם אושיות אופנה ישראליות ועולמיות והרגשה כללית של "התחלה חדשה" של משהו שקורה.

ארבעה דברים טובים שיש לי להגיד על שבוע האופנה:

  • נראה שהמארגנים עשו נסיון אמיתי להביא את שבוע האופנה לסטנדרטים בילנאומיים. עוד כמה שנים ומגוון רחב יותר של מעצבים ואנחנו על המפה!
  • כל התצוגות שודרו בשידור חי. כל הכבוד! ציפיתי לעשרות תקלות, אבל חוץ מאיכות שידור לא מדהימה ראיתי הכל!
  • ההופעה של נינט בתצוגה של יוסף, וואו. היא הפכה לרוקרית עם השפעות אוריינטליות (ידעתם שהיא מסלסלת?) וזה עשה לה רק טוב
  • דורית בר אור, לדגמן את הבגדים שלך על המסלול של התצוגה של עצמך זה חתיכת הימור, אבל הצליח לך. את מהממת

ארבעה דברים רעים שיש לי להגיד על שבוע האופנה:

  • דברים שקורים כשמארגנים אירוע בזמן קצר: שום דבר לא מתואם. חלק מהקולקציות הן חורף. חלק הן קיץ. הדוגמניות - אותן עשר דוגמניות שעלו על כל הבמות. דפנה דה גרוט, אני מקווה ששילמו לך טוב על כל התצוגות שדיגמנת בהן (כולן)
  • ואם כבר מדברים על דוגמניות,  אני מקווה שבשנה הבאה יגיעו כאלה שיודעות מה הן עושות ולא עוטות הבעת פנים של תרנגולת מבוהלת לפני שחיטה על המסלול
  • כמו כן, דוגמניות אמורות ללכת על עקבים (מעיין קרת - את נורא יפה אבל תרדי מהמסלול ודחוף), לא לדדות ו/או לצלוע והכי חשוב - לא משנה אם הציצי שלך מציץ מהחולצה, את לא אמורה לסדר את הבגדים שלך תוך כדי הליכה
  • להתחיל תצוגה בשלושים  וחמש דקות איחור זה חצוף

אני לא אוהבת חצי מהמעצבים הישראלים, הסגנון שלהם כל כך ארכאי ולא ממוקד שהיה לי קשה לצפות בתצוגות. יוסף, טובה'לה, אתם אאוט.


ארבעה מעצבים מעניינים שהיו על המסלול:

1. דורית בר אור:
משחקנית לא מעניינת אך יפהפיה היא הפכה למעצבת עם השפעות אוריינטליות (ואום כולתום כמוזיקת רקע לתצוגה) ברורות. לא ציפיתי ממנה לכלום אבל השילוב בין התרבות המזרח התיכון לאופנה העכשווית יצא מוצלח.

שמלת מקסי שחורה עם גשם זהוב של דורית בר אור
דורית בר אור ושניים מהדגמים שלה
 2. פיו פיו:
המותג הציג כחלק מתצוגת המעצבים המבטיחים. המותג צעיר וחדש שמנוהל ע"י מור באואר והוא סוג של אופנת רחוב מתחכמת וחמודה אך לבישה להפליא.
זו התצוגה שהכי חיכיתי לראות והכי התאכזבתי ממנה. הבגדים לא היו באותה רמה שראיתי בקטלוג וקו העיצוב לא צלח את המסלול.


בכל זאת, הנה פריט אחד שאהבתי: חצאית חללית של פיו פיו

3. ישראל אוחיון: 
הציג וזכה בתחרות המעצבים המבטיחים. ישראל, בוגר טרי של שנקר שמעצב כרגע לגדעון אוברזון וגם קצת ללנווין נראה כמו המעצב היחיד ברמה בינלאומית עם קו יחודי שלא "נראה כמו". 
טוב, קצת נראה כמו גארת פו, ומוזיקת הרקע בתצוגה לקוחה מאחד הסרטוני התדמית שלו.


שלושה דגמים מתוך התצוגה של יונתן אוחיון
4. תלמידי שנקר: 
הייתי רוצה להעלות עוד תמונות, אבל היח"צ פרסם רק תמונות מדגמיות מהתצוגה.
הנה דגם אחד שנראה כל כך מחובר ביחד ובשפה עיצובית אחת שהיה כיף לראות:



התמונות באדיבות היח"צ ושיר וורובל מהבלוג Point of Fashion!

21 בנובמבר 2011

The forbidden trend

בזמן שבהוליווד מכירת פרווה נאסרה כליל ויצאה מן החוק, שאר העולם קצת מתענג על הטרנד האסור. הפקות אופנה מציגות את הפרווה כבגדים לאליטה, כבגדים שיעשו אותך רכה ונעימה, בגדים שיעשו אותך קטנה בתוך מעיל גדול, את תהיי קלאסה.

אז כל מה שיש לי להגיד למי שחושבת לקנות העונה פריט פרוותי כלשהו: תחשבי שאת הפרווה שאת לובשת הורידו מהחתול שלך.

While selling fur was officially banned in Hollywood, the rest of the world gets to enjoy the forbidden trend. The fashion magazines shows the fur as clothing for the elite, presenting the clothes as the one that will make you soft and feminism, as clothes that will make you a small girl in a big coat, like it would make you a part of the high class.

All I have to say for those who were thinking of buying some furry item this season: Think the fur you're wearing is your cat.




מגזין WSG, נובמבר 2011
WSG Magazine, November 2011

ווג איטליה, נומבר 2011
Vogue Italia, November 2011

מגזין Naag
Naag Magazine

מתוך הקמפיין של G CUT, חורף 2011
G CUT ad campaign, Fall 2011

מגזין נומרו, אוקטובר 2011
Numéro Magazine, October 2011

ווג רוסיה, נובמבר 2011
Vogue Russia, November 2011

הארפרס באזאר סינגפור, אוקטובר 2011
Harper’s Bazaar, October 2011

רקל זימרמן לווג איטליה, נובמבר 2011
Vogue Italia November 2011, Raquel Zimmermann

לינדזי ויקסון למגזין W קוריאה, נובמבר 2011
Lindsay Wixon for W magazine, November 2011

19 בנובמבר 2011

ווישליסט #1

עם כל ההתחרפנות סביב הסיילים של Asos.com יצא לי קצת לשוטט במרקטפלייס שלהם, החלק באתר שהושק לפני כמה חודשים ומאגד תחתיו מעצבים פרטיים שמחזיקים בוטיקים משלהם בתוך האתר, והקניה נעשית דרך אסוס.

בתחילת דרכו המרקטפלייס נראה כמו עוד נסיון להתחרות באתרים שמאגדים תחתם מעצבים פרטיים והאוסף עצמו היה עלוב (לא מצאתי אפילו שמלה אחת במידה שלי), אבל עם הזמן הם אספו עוד ועוד מעצבים נהדרים ונראים כמו מקום נהדר לקנות בו בגדים שלא נמכרים באלפים.

כשיהיה לי כסף יום אחד, סביר להניח שאקנה את כל החנות של Alice Takes a trip. בנתיים אני יכולה להמשיך לפנטז.








15 בנובמבר 2011

מתאים לי: הטוב, הרע והמכוער


לפני דיבורים על מתאים לי, בואו נעשה סדר בדברים - זהו  בפוסט ראשון מתוך סדרה שתבוא בשבועות הקרובים, "להוציא את השמנות מהארון" (מי ייתן וזה לא יוביל חיפושים בגוגל של לסביות שמנות לבלוג), שנולד מתוך הצורך והחיפוש הבלתי פוסק שלי לבגדים בטווחי מידות שעולים על 42, כמקובל ברוב רשתות האופנה.
הפרוייקט יעסוק באופנה שקיימת בארץ: האם לנשים גדולות/שמנות/מלאות/איך-שלא-תקראו-לזה יש אופציות שפויות לבגדים בארץ, או שנידונו לקניית בגדים באינטרנט לנצח? נבצע תחקיר מעמיק, מדידות וצילומים עד שנמצא איפה בארץ אפשר להשיג בגדים במידות גדולות ובמחירים הגיוניים.

אני לא היחידה שמדברת על פלח השוק המצומצם הזה, וכל מי שחשה הזדהות מוזמנת להצטרף לקבוצת הפייסבוק נשים גדולות יוצרות כח צרכני גדול שנפתחה ע"י הבלוגרית שרונה ראובני מהבלוג שרונה יוצאת מהארון.



אז סיפרתי בשבוע שעבר שהייתי בהשקה של J&J, ליין הג'ינסים החדש מבית ML (מתאים לי), שמטרתו העיקרית היא "להראות מידה אחת פחות". המותג החדש מיועד לנשים ממידה 40 פלוס, ועשוי מתרכובת חוטי פוליאסטר משולב בכותנה ולייקרה, בטכניקת אריגה חדשנית היוצרת אלסטיות שמקבילה לחיטוב שמקבלים בשימוש במחטבים מקצועיים.



הרע (אבל לא נורא)
מדדתי שני זוגות ג'ינסים בסך הכל, כי זה כל מה שנשאר.
מה שמופיע בתמונה הוא זוג סקיני עם רוכסן בקצה הרגל, מידה 2. הגזרה היתה חביבה אך לא התאימה לי בכלל ( לא בעיה ספציפית בגזרה של הג'ינס, מדובר בעובדה שהמותן שלי גבוה, והמותן של הג'ינס הוא צר). 
הג'ינס עצמו היה ארוך מדי, לפחות ב-10 ס"מ. בתמונה עצמה לא תראו את האורך כי המוכרת קיפלה לי אותו פנימה (מה שמאבד את כל החן של הרוכסן בצד).


לשיפוטכם: אני נראית מידה 44 או פחות?


את הג'ינס השני בגזרת בוטקאט מדדתי והיה לי ברור שאני צריכה מידה 3 (שכמובן לא היתה במלאי). אין דבר יותר מרגיז מחוסר אחידות במידות.

המכוער
שאר זוגות המכנסיים היו אחד משני הסוגים: הראשון הוא טייץ שמתחזה למכנסיים, והשני הוא מכנסיים של שמנות. מכנסיים של שמנות אלה מכנסיים מבד ניילוני שחור שנצמד בצורה לא נעימה ולא מחמיאה, בטח שלא לשמנות עם ירכיים גדולות וישבן מכובד עם או בלי צלוליטיס. 

גם פה בעיית המידות חוזרת - שני זוגות במידה 2 היו עלי בדיוק במידה, זוג שלישי לא עבר את הירכיים שלי.
זה אחד מזוגות המכנסיים של שמנות שמדדתי.




הטוב
"טוב, זה שלא מצאתי מכנסיים לא אומר שאני לא יכולה לראות מה יש בשאר החנות", חשבתי לעצמי. ביקשתי לראות את הקולקציה לצעירות, mlLY והתחלתי לשלוף את כל הבגדים מהקולבים בהיסטריה קלה.




הו, מתאים לי, למה זו הפעם הראשונה שאני רואה את הקולקציה הזו? אלה שמלות שהיו נמכרות באסוס כמו חטיפים, עם גזרות מקסימות וטאצ' סיסטיז משהו. חוץ מזה, קבלו צל"ש על הצבעים של הקולקציה. סוף סוף עדכניים ותואמים קולקציות ברשתות כמו מנגו, זארה, דורותי פרקינס ו-H&M, סוף סוך מקום שנתן לי להרגיש שאני לא קונה בגדים של זקנות.

כמובן, גם שם היתה בעיית חוסר מידות רצינית. לשמלה הכי יפה שמצאתי (השחורה-לבנה בתמונה בפינה הימנית) היתה רק מידה 0 (40 פחות או יותר). כנראה שכשאגלה באיזה סניף יש את השמלה במידה שלי אטוס למדוד אותה, כי קצת חלמתי עליה בלילה.

בסוף בחרתי בשמלה מקסימה עם קולר פיטר-פן. ביקשתי שיזמינו לי את השמלה בצבע כחול, אבל עד שהיא תגיע - כך היא נראית עלי בצבע חרדל:


מחיר השמלה: 230 ש"ח.

12 בנובמבר 2011

בלוג מומלץ: The Girl From Back Then

תכירו, זו פינת "בלוג מומלץ", שתאסוף את מיטב הבלוגים שאני קוראת וחייבת לשתף עם כולם.

וינטג', רוקבילי, נשי, זו יוד (כן כן, זה השם), הבלוגרית הישראלית מהבלוג The Girl From Back Than חזרה לעדכן באופן קבוע, והגיע הזמן שתשמעו עליה. 

יוד, בת 24, מתגוררת בתל אביב ועובדת כברמנית ובחנות בגדי מעצבת (עידית ברק). את הבגדים שלה היא משיגה משלל מקורות: היא תופרת לעצמה, היא אוספת מהרחוב, היא קונה (רק!) בחנויות יד שניה ווינטג' ולא מתפשרת על איכות הבגדים ועל ההתאמה המושלמת לגוף.

מהתמונות עצמן אפשר להבין מהר מאוד שלא מדובר בבלוג אופנה שדוהר אחרי טרנדים אלא בבלוג לייף סטייל שמתעד את החיים והאהבה לבדים, גזרות, טקסטורות והדפסים.
יוד מספרת על הבגדים שהיא לובשת, ואומרת ש"לבוש הוא סוג של ראי תקופה, ונכון להיום, מה יש לנו? תפירה תעשייתית וגרועה בכמויות, באיכות בד איומה וגזרות פשוטות, הכל קצר יותר כי זה אומר פחות בד ועל כן יותר רווח, אנשים קונים חיקויים מהירים שמתפרקים אחרי עונה ונראה שלרוב המוחלט של האוכלוסיה אין באמת טעם משל עצמו, הם לובשים את מה שמוכרים להם במדיה".





הסגנון שלה כל כך שובה לב ומלא השראה, שהרשיתי לעצמי לצייר אותה, אבל הנה כמה תמונות שיעידו שהבלוג הזה לחלוטין שווה קריאה:



התמונות הנהדרות מצולמות על ידי יוד עצמה או על ידי חברים, ומדי פעם אפשר לראות בבלוג בנות אחרות שיוד אחראית לסטיילינג, הבגדים האיפור והצילום כולם.

אל הבלוג: The Girl From Back Than

שיהיה שבוע טוב!

9 בנובמבר 2011

הבובות המכניות: חיים דוממים

לא חייבים ללבוש שחור כדי להיות קריפים ולהפחיד את הצופים עד מוות.


"Mechanical Dolls", הפקה למגזין ווג איטליה, אוקטובר 2011
צלם: טים ווקר (Tim Walker)
דוגמניות: אודרני מרני (Audry Marnay) וקיריס פירונן (Kiris Pyrhonen)

השימוש בגוף החי אך הדומם, המאופר בצבעי מוות, שחי בשעת הערביים כשהשמש כבר שקעה אבל אף אחד לא הדליק את האור.
המוטיבים השבורים של בובות פורצלן ישנות וליצנים שמזכירים יותר את "זה" של סטיבן קינג מאשר את הליצן החביב ממסיבות יום ההולדת - משרים את התחושה שהמוות עומד באוויר.

כל אלה מספיקים כדי לעצור את המבט ולתהות: האם גם אנחנו בובות חיות של עולם האופנה?







אם אלה הבובות, מי משחק בהן?

(מקור: Twisted Lamb)

7 בנובמבר 2011

ארבע הפקות אופנה שלא כדאי לפספס


דוראן דוראן vs. הסופרמודלס: לסופר מודלס מהניינטיז (נעומי קמפבל, הלנה כריסטנסן, יסמין לה בון, סינדי קרופורד ואווה הרציגובה) כנראה קצת משעמם, אז כולן התקבצו להפקת אופנה ברוח הקליפ החדש של דוראן דוראן, להקה עתיקה כמו הבנות פחות או יותר. פייר, הן נראות מדהים. אפילו אם מדובר בהרבה פוטושופ.



Undercover: ריק ג'נסט, הלא הוא הזומבי בוי בהפקת אופנת חורף למגזין SCHÖN.
התמונות מעובדות כהוגן, ובחלק מהן "נחשף" עורו האמיתי של זומבי בוי, ומציג כיצד היה נראה ללא הקעקועים.


תמותי, הבגדים שלי יפים יותר: הפקת אופנה מתוך התכנית "הטופ מודל הבאה" (ANTM) בשיתוף עם הדוגמנית קוקו רושה
אם נתעלם מהמסחריות של ההפקה והעובדה שמדובר בכמה דוגמניות מוצלחות וכמה פחות מוצלחות, מדובר בהפקת אופנה עוצרת נשימה.


נראית כמו חזיר ואוהבת את זה: מיס פיגי, הדיווה ממופע החבובות מתאחרת במגזין InStyle לשמונה עמודי אופנה.
הדיווה העגלגלה מציגה את הקימורים בבגדים שנוצרו במיוחד בשבילי, ולא נותנת לעובדה שהיא שמנה לעצור אותה: Style is about expressing your inner self, capturing your personal ethos, and, most importantly, spending someone else’s money.” 




שיהיה שבוע טוב :)