17 באוגוסט 2013

השראה לשעות הפנאי: איך תופרים בלי מכונת תפירה?

אז אני בחופש כבר המון זמן. כאילו, המון (!) זמן. אני עדיין משלימה שעות שינה שהחסרתי בשנת לימודים (זה הגיוני בכלל?), אבל כשאני ערה אני מתאמצת להיות פרודקטיבית ולעשות משהו כיף. אז החלטתי לשבת ולתפור לעצמי משהו ללבוש. כדי לעשות את זה קצר - מכונת התפירה שלי שבתה חצי יום ובאמצע השמלה שתפרתי, והטכנאי צפה לה החלמה ארוכה וזמן תיקון של לפחות ארבעה ימים.

מה עושים בלי מכונת תפירה? קודם כל, רואים המון טלוויזיה. עכשיו כשג'יימס גנדולפיני הלך לעולמו, אני מוכנה להפרד ממנו לשלום ולראות את "הסופרנוס" עד הסוף. אוקיי, אני מניחה שזה דורש הסבר מפורט יותר. מה שקורה ביני לבין ג'יימס גנדולפיני (טוני סופרנו) הוא מערכת יחסים חד כיוונית מורכבת מאוד, שכוללת קראש רציני. כיוון שהסדרה נגמרת מתישהו, לא יכולתי לראות אותה עד הסוף כי זה אומר שאין יותר מה לראות. עכשיו כשהוא מת, אני יושבת להשלים את הסדרה עד הסוף לפרידה אחרונה :).

את הסדרות שלי אני לא באמת רואה אלא מקשיבה (מפלאות הפרעות הקשב), אז כתעסוקה לידיים החלטתי להשתמש באחד הבדים שיש לי בארון ולתפור משהו ביד. בחרתי בבד דמוי עור, מחט תפירה עבה, חוטי רקמה, שרטטתי קצת שרטוטים והתחלתי לגזור ולתפור.


תכנון התיק



התיק - תפור ביד, עם גימור סרוג





למען האמת, כל כך נהניתי מהתהליך, שכשמכונת התפירה חזרה הנחתי אותה בצד ועוד לא חזרתי לסיים את השמלה :)
מה דעתכם על התיק שלי?

7 באוגוסט 2013

פורטרט עצמי

איזו הרגשה זרה זו, להכנס לעורך של בלוגר, לפתוח פוסט חדש ולשבת מול דף ריק ולהתחיל לכתוב.
למען האמת, אין לי על מה לקשקש. אני משתדלת לנצל את החופש כדי לעשות דברים שאני אוהבת, להשתפר בטכניקות שלמדתי במהלך השנה ובעיקר לנוח.

לפני שבועיים הלכתי להופעה של אורפנד לנד (Orphand Land) ברידינג עם חברה, לבשתי שמלה עם כיסים (מאסוס, קניתי בשנה שעברה) כדי שיהיה לי איפה לשים דברים חשובים (פלאייר שחילקו לנו בתור מניפה - כי המזגן שם עלוב), טייץ כי השמלה קצרה, ואת מגפי המטאל הקבועות שלי שמגנות עלי בכל פעם מחדש כשמישהו דורך עלי/עף מכיוון הפוגו. הן כל כך קשיחות שלא מרגישים כלום, והפלטפורמות שלהן מגביהות אותי מספיק כדי שכל הגברים הגבוהים שעומדים מקדימה לא יפריעו לי להנות מההופעה.

אחרי שמציירים במשך שנה שלמה בנות במידה כלום ורבע, אין ספק שלצייר את עצמי היה תרגיל מחשבתי לא פשוט והייתי צריכה להתמודד עם העובדה שהפרופורציות שלי הן לא מה שאני רגילה לצייר בהן. 

לפני יומיים נתקלתי בפרוייקט שמנסה לעורר מודעות לפרופורציות של הדוגמניות באיורי אופנה, ומציע אלטרנטיבה לגוף נשי "רגיל" בכל מיני צורות, Tracing Real Body Models.

  


בתור תרגיל קבלה עצמית זה יכול להיות רעיון נחמד, אבל בתור אופציה אמיתית זה נראה לי כמו עוד רעיון שיש לו הגיון אבל לא יבוצע לעולם - אנחנו אוהבות לראות פנטזיות, לא מציאות. המגזינים מלאים בנשים שמחות ועשירות ומטופחות, נשים שהמימדים הפיזיים שלהן נתפסים כמושלמים ומהווים 1% מהאוכלוסייה האמיתית. למה שנהרוס לעצמנו את הכיף שבפנטזיה עם תמונת מציאות אמיתית?


ודבר אחרון - אם בא לכן שלושה פוסטרים מקסימים שאת עלותם (60 ש"ח) יתרמו לזכרון מנחם (ארגון התומך בילדים ונוער חולי סרטן ובני משפחותיהם), אפרת מקפה ויפה הרימה פרוייקט מקסים. קונים את הפוסטרים - תורמים את הכסף.